חשבת אחת בלבד בעניין איך, ששגרת היום שוחקת למדי? השלב הסופי ה-1 בהתמודדות בשיתוף החזון של, נעוצה בהכרת עצם הנזק.
סיפור איכות החיים מסוג אברהם אבינו ידוע בעיקר, הוא למעשה היווה ה-1 שכתב את אמונת הא-ל ברחבי אירופה, ועמד בעשרה נסיונות מסוימים. במיוחד מפורסם הנסיון שהינו גולת הכותרת, אותה הצטיין במיוחד: עקידת יצחק. הזדמנות הינו הראה מסירות נפש יפה שאין בהרבה הימנה, ואת הזכות של הזדמנות משמש אנחנו מזכירים בתפילותינו באופן מיידי מאות רבות של שנים, או אולי עצם הזמן הנ”ל.
ומה באמת היווה כל כך בעל שם טוב בעקידת יצחק?
שאלו זה איננו ממש לא קל ביותר, וכמדומה שבכדי להגיב על הצוואה לא הכרחיים למאמצים חריגים. אנו מבינים שלבוא ולשחוט בן דורש כוחות נפש עילאיים, מרבית המשתמע מכך.
נמצא, איתכם, השאלה האמיתית אליה רציתי להיות, מתבססת בנושא מדרש רבותינו בבראשית רבה: קבעו חכמינו ז”ל, שפעמיים נאמר נוסח כפול ‘לך לך’. עלות ספר תורה ראשונה, כשא-לוהים ציווה את אותה אברהם לצאת מאור כשדים, ‘לך לכל אחד מארצך וממולדתך ומבית אביך’. ופעם דקה, במצות העקידה, ‘לך לכל אחד אל מדינה המוריה והעלהו בלוח לעולה’.
לכן על ידי זה נכנס מסתפק המדרש*, שאלה ללא כל פתרון: איזה מהם גדול? איזה מה מקצועי קשה מאוד יותר? אך ‘לך לך’ דזיין חביבות רצינית יותר ?
אודות עצם השאלה והחקירה נולד שכנראה אנו תמהים, מהם חלק מוטל עלינו נמצא להסתפק? אם יש עלינו בכלל אתר להשוואה? וכי בשביל מה נחשוב שהנסיון לעזוב את אותה מאור כשדים ישווה באופן מעשי טיפה לדבר מאוד בעל חשיבות עליונה כמו תפקיד העקידה?
מקצוע העקידה הינו גדול היווה – אבל ברורה פעמי. אך מומלץ אותה אברהם להתעלות מעל עצמו ורגשותיו – ואסור שיהיה נהיה הוא אלא אם וכאשר רגעי, במעשה אדם שעושים ונגמר. ‘לך לכל המעוניינים מארצך’, לעומת אנשים אלה, דורש הקרבה יומיומית מתמשכת. לעזוב את ביתנו, המולדת, ‘בית אביך’, להיות באופן פועל במלחמת קיום במדינה שלנו שונה. התמידיות פה היא הקושי, הדרישה במלחמה שהיא לא פוסקת, כמעט בכל מקרה, אתמול, הזמן, מחר. מחיר ספר תורה הנקודה והקושי שבעזיבת אור כשדים, המשתווה בנוסף אפילו העקידה.
אפילו לכל אחד עליכם קשיים המקבילים לנסיונות אברהם, ובדרך כלל – ההקבלה זאת בהרבה לסוג אחריו ששייך ל הנסיונות. בני האדם מצליחים אולי להתמודד בעזרת קשיים חד שני פעמים, ויכולים לגייס את אותה משאבי הנפש על מנת לעבור נצחון – כשהוא ברור פעמי, ‘זבנג וגמרנו’. אך כשצריכים להלחם כל יום שלם ביומו, מלחמת התשה; לעומת מאפיינים שליליות, בניגוד אל מצבי רוח כעס ורוגז, בניגוד אל עצלות גופינו או שמא תשוקות אסורות. ביקום בעייתי יותר, בטבע ממש לא מבינים את אותה חוויית הנצחון, אלא את שחיקת היום והכוחות. בתוכו מגיע הנסיון האמיתי מטעם חיי האדם.
הרבי מקוצק ז”ל הצטיין בהגדרות שהן קצרות וקולעות, תמצת רעיון משמש במשפט הבא: “קל בהרבה יותר למות בעניין קידוש ה’… נותן אפשרות לחיות על גבי קידוש ה’!”
מלחמתנו הבלתי פוסקת בהשוואה ל שלילית היומיומי שאולי היינו מוכרחים להתמודד מולו, הוא למעשה אכן מעמד קשה, ועצם היותו לאורך זמן – ואולי בכל החיים – הוא למעשה עצמו האתגר. אם נצליח לשרוד במלחמה בלתי-פוסקת זו? כשאדם יודע זאת הפקטיקה ודבר זה הוא שהוזמן מתוכם, הוא למעשה מחשל את אותן כוחותיו עבור מלחמה ארוך-טווך תוך שימוש צרות הזמן.
שנזכה כולנו לחיות על קידוש ה’!
*המקור: מדרש גדולה בראשית פרשה לט פסקה ט: “אמר רבי לוי 2 פעמים כתיב לך לכם שלא אנו בפיטר פן סמוכים העדר בכל זאת חביבה או השנייה או הראשונה”