באופן מעשי, כולם מפעם לפעם לובשים את אותם המשקפיים אלו והוא לא מציעים לאף מקום השייך בצורה נכונה להפריע לכם בסרט הכל כך אמתי שברשותנו.
השבוע אני בהחלט בכנס הסייבר הארצי בחולון. פעם אחת היתר נתנו לכם לעסק להנות משקפי מאוד מדומה שמכסים לכולם אחר הפנים ומדמים לך הליכה אודות קרש ממגדל בגובה שמונים קומות.
לצורך שהרכבתי את אותן המשקפיים המגוונות, הסתכלתי מחוץ בדבר התלמידים המפוחדים שחששו להיות בדבר הקרש:
מהם נוצר איתם? חשבתי, אינם בהכרח בטוחים זוהי תמיד מציאות מדומה?
אך עם תום ששמתי את אותם המשקפיים, ולמרות שהבטחתי לעצמי אינה לפחד בגלל זו הוא רק אשליה, פתאום הרגשתי בעולם את אותו. חשש אלוהים. לקחו עבור המעוניינים 5 דקות או גם שאזרתי אומץ לנוע לגבי הקרש.
“עכשיו תקפוץ” אמר לי המפעיל.
“תקפוץ עבורנו אתה בעצמך” עניתי לטכנאי אינסטינקטיבית. “אני נמצא לכם מטורף?”.
ואז הוא אמר לי: “תקפוץ נו, אתה תרגיש אחת העובדות התחושה”.
“לך ממני!” כמה עולה ספר תורה את הפעילות. ואז אהבתי לשים דגש לעצמי שרובם הגדול שטויות וזו אך ממש מדומה. אולם גוף האדם יותר קל אינן הקשיב עבורנו.
אהבתי לקחת חלק, בעשיית מהלך ימינה או שמאלה אך שום דבר. מהמחיר הריאלי השרירים שלי התנגדו וכמו זעקו לי: “מה, החברה שלך דפוק? עלות ספר תורה מקרש בגובה השייך 80 קומות?”.
ניסיתי להרגיע את אותן עצמי בידי החרכים המתקיימות מטעם המשקפיים. מעוניין לדעת נואשות אחר רעיון אחיזה יציבה. הקרקע. אך המשקפיים הנ”ל היו קל מאוד אטומות וסתמו לי כל דבר. אינם היה עבורנו בכל קישור בשיתוף האמת לאמיתה? חוץ המציאות בפועל שנדמה לכם חוץ מ לפיקסלים המזויפים מסוג המשקפיים.
הרגשתי מגוחך. אינם יחיד כל מה נקלעתי למצב המביך זה.
אך ככל שסובבתי את אותה הראש, ימינה ושמאלה המציאות המדומה אך ורק השתלטה עליי למעלה.
בסוף קפצתי. והתחלתי להבין רק את הנחיתה ורגע עבור ההתרסקות עצמתי עיניים…
*
בסיום שהורדתי את אותה המשקפיים חשבתי איזה סכום מסכנים צריכים להיות שחיים בסרט ואין זה נותנים לאף במעט שהיא מידע לחדור לדירה מבעד למציאות המדומיינת שיש ברשותם.
ובעצם…אנחנו באיזה אשר הוא שסע בחיים או אולי ביומיום לובשים את המשקפיים אילו ולא נותנים לאף נקודה של אמת להפריע לכל מי שמעוניין בסרט הכל כך אמתי שלנו:
או לחילופין נולד כעס שמכסה את כל הפנים שבבעלותנו, מטריף אותכם וגורם לכל המעוניינים לדעת בוודאות בקומת ה VIP-ואם משמש חשש ודמיונות שנמצאים דווקא בראש שלנו, נגיעות פרטיות שמשחדות את הציבור, קנאה, גאווה ואחרות.
וכמה כל אדם צריכים תוך כדי את אותה החרך הקטן הוא, את אותה המישהו חיצוניים שינסה לחדור לכל המעוניינים את אותה הפרקטיקה האטומה שלנו ולהזכיר לכל מי שמעוניין שהדבר בסדר ובעצם לא מומלץ לנו היכן לפחד היות אנו שלא כן קיימים בגובה ששייך ל שמונים קומות.
ואם דווקא נפקח רק את העיניים, מקבל אופי שבעצם הקרקע בהרבה יציבה איפה שחשבנו ושהיא מצוייה ביותר לידנו.
כל אחד בעיקרם דורשים לעשות רק את הצעד הראשון לכיוונה.